אף פעם לא הייתי בבית סוהר. הכי קרוב היה כשעברתי בכביש של צומת מגידו, או פעם פעם בדרך לגני חוגה, בכביש שבדרך לבית שאן, ליד כלא שאטה (שמעתי שקוראים לו היום שיטה, אבל זה לא עוזר לו). למזלי, המשרד שלי נמנע מלטפל באסירים ביטחוניים (הצהרתית או מקרית? לא ברור), כי איתם אני ממש לא רוצה להתעסק.
אז אנחנו מתעסקים עם אסירים פליליים. ממש תענוג. ממש עדיף על הביטחוניים. ממש לא.
אתמול היינו בכלא מהידועים בארץ (טוב נו, את זה אני אגיד – כלא הדרים, ליד תל מונד). פגשנו עציר שיושב על רצח של חבר שלו – משהו שקשור לבגידה. ממש טלנובלה במיטבה. והאיש נראה כאילו תמיד היה שם.
זה הדבר שהיה לי הכי עצוב במפגש איתו. הוא נמצא בכלא כבר 15 שנים ולא נראה שישתחרר בקרוב, כי גם בכלא התנהגות טובה זה ממש לא העניין שלו. מסתבר שגם לפני הרצח הוא לא היה כזה ישר והגון, אבל בכל זאת: לרצוח אדם, ועוד חבר טוב, זה לא משהו שאדם נורמלי עושה. בגלל זה כנראה עושה רושם שטוב לו שם.
עורך הדין שהיה איתי ומכיר אותו עוד מהיום של המעצר, אמר לי שבכלא הוא מלך. הוא שולט בכולם וקובע הכל, גם יותר מהאסירים. אז באמת, מה רע לו? שום דבר. הוא מחייך, נראה מבסוט ולא מדאיג אותו כלום. וזה משגע אותי.
איך אדם שגזל את חייו של אדם אחר – לא משנה מי זה, יכול ככה להתנהג ולהרגיש? ממש לא ברור. בכל מקרה, הייתה לנו שיחה שגרתית איתו, של כמה דקות. הוא רצה כמה דברים בסיסיים שיביאו לו (תתקשר לאמא, דפוק!) ושידאגו לזה שתהיה לו יותר משיחת טלפון אחת ביום. הלוואי והיה אפשר לגרום לו להבין שזה הכל פונקציה של התנהגות.
טוב נו, בכל זאת 15 שנים בכלא דופקות בך משהו לנצח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה