יום שבת, 5 בנובמבר 2011

סוף סוף קיבלתי לקוח לטיפולי בלבד


טוב, אני מקווה שאתם ממשיכים להתעלם מהתאריכים, כי זה ממש לא לפי סדר מתאים. כאילו, במרווח של כמה ימים העליתי כאן כמה פוסטים מאז קבלתי למשרד – וכבר אני מקבל לקוח חדש? אז רק שתדעו שכל הקודמים כבר קרו די מזמן – הנוכחי ממש טרי. חם חם מהתנור...!

ובכן, כן – זה קרה! לקוח ראשון שהוא שלי, ממש שלי, ואני מטפל בו לבדי! איזו התרגשות, איזו שמחה! סוף סוף הרגע לו חיכיתי הגיע, ואני יכול בהחלט להצהיר שעבדתי קשה בשביל זה. משהו כמו 12.45 שעות מידי יום, בחודשיים האחרונים (כן, אפילו שישי ושבת, שלא לדבר על החגים החגיגיים...).

אז במה מדובר? כמובן שחיסיון הלקוח-עורך דין גם כאן פועל, אבל אני כן יכול להגיד לכם כמה פרטים מאוד נחמדים עליו: שהוא לא כזה עבריין כבד – טוב נו, כי מי ייתן למתמחה כמוני לטפל בעבריין כבד – ושזו העבירה הראשונה שלו. ושזה קשור לעבירות מחשבים ואינטרנט, אז כן: הוא אפילו קצת חנון. עכשיו אתם מבינים את העניין?
אבל בכל זאת, זה מעניין. להתכונן לפגישה, לקרוא את כל החומר היבש ואז לפגוש את המילים-על-גבי-מילים האלה פנים מול פנים, בשר ודם. לשוחח איתו, להבין שהוא בסך הכל די נורמטיבי ולא התכוון לשום דבר בכוונה (מה שבטוח יבוא לזכותו!) ושדברים כאלה קורים.

אני מטפל בו משהו כמו שבוע, כבר נפגשנו 3-4 פעמים שזה די אינטנסיבי, אבל זה בעיקר בגלל שהוא נזכר קצת מאוחר ובקרוב כבר מגבשים נגדו כתב אישום. אני אנסה לתת את הגרסה שלו כמו שהוא לא נתן בחקירה ובשימועים הראשונים בבית המשפט, ככה שזה יישמע הגיוני. אתם יודעים: הוא נלחץ, התרגש, שכח וכדומה.

ומה אתם חושבים, שזה סוליקו, אני לבד? ממש לא. אני חייב כמובן, אבל גם רוצה, לקבל חוות דעת מכל מיני עורכי דין המתמחים בעבירות אינטרנט שנמצאים במשרד וכבר טיפלו במקרים כאלו. אני גם מחפש ברשת (תודה, אלוהים, על האינטרנט!) ומחפש כמה פתרונות לכל סיטואציה ובעיקר – מקווה לטוב. יש לי הרגשה שאני הולך להוציא אותו מזה יפה.
הלוואי.

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

ביקור אסיר בבית סוהר

אף פעם לא הייתי בבית סוהר. הכי קרוב היה כשעברתי בכביש של צומת מגידו, או פעם פעם בדרך לגני חוגה, בכביש שבדרך לבית שאן, ליד כלא שאטה (שמעתי שקוראים לו היום שיטה, אבל זה לא עוזר לו). למזלי, המשרד שלי נמנע מלטפל באסירים ביטחוניים (הצהרתית או מקרית? לא ברור), כי איתם אני ממש לא רוצה להתעסק.
אז אנחנו מתעסקים עם אסירים פליליים. ממש תענוג. ממש עדיף על הביטחוניים. ממש לא.

אתמול היינו בכלא מהידועים בארץ (טוב נו, את זה אני אגיד – כלא הדרים, ליד תל מונד). פגשנו עציר שיושב על רצח של חבר שלו – משהו שקשור לבגידה. ממש טלנובלה במיטבה. והאיש נראה כאילו תמיד היה שם.

זה הדבר שהיה לי הכי עצוב במפגש איתו. הוא נמצא בכלא כבר 15 שנים ולא נראה שישתחרר בקרוב, כי גם בכלא התנהגות טובה זה ממש לא העניין שלו. מסתבר שגם לפני הרצח הוא לא היה כזה ישר והגון, אבל בכל זאת: לרצוח אדם, ועוד חבר טוב, זה לא משהו שאדם נורמלי עושה. בגלל זה כנראה עושה רושם שטוב לו שם.
עורך הדין שהיה איתי ומכיר אותו עוד מהיום של המעצר, אמר לי שבכלא הוא מלך. הוא שולט בכולם וקובע הכל, גם יותר מהאסירים. אז באמת, מה רע לו? שום דבר. הוא מחייך, נראה מבסוט ולא מדאיג אותו כלום. וזה משגע אותי.

איך אדם שגזל את חייו של אדם אחר – לא משנה מי זה, יכול ככה להתנהג ולהרגיש? ממש לא ברור. בכל מקרה, הייתה לנו שיחה שגרתית איתו, של כמה דקות. הוא רצה כמה דברים בסיסיים שיביאו לו (תתקשר לאמא, דפוק!) ושידאגו לזה שתהיה לו יותר משיחת טלפון אחת ביום. הלוואי והיה אפשר לגרום לו להבין שזה הכל פונקציה של התנהגות.
טוב נו, בכל זאת 15 שנים בכלא דופקות בך משהו לנצח.

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

מפחיד מה נער יכול לעשות לעצמו...


ועוד יותר מפחיד כמה אני יכול להיות אופטימי לפני שאני רואה את המציאות בעיניים שלי, נותנת לי אחת לפרצוף כמו שצריך. כמה תמים הייתי בפוסטים הקודמים – זה מדהים. מאז התקדמנו הרבה, אני פה כבר איזה חודש, וראיתי דברים. על אחד מהם באמת חשוב לי לספר לכם, שתבינו.

פגשתי צוציק בן 17, אשכנזי צהוב וחמוד, מהסוג שאפילו היו יורדים עליו בבית הספר – אלא אם כן הוא היה עבריין. מה עבריין? עבריין כבד. אני מטפל בתיק שלו כבר כמה שבועות. אמנם אני לא יכול לייצג אותו, כי עדיין אין לי את הניסיון המספיק ומדובר בתיק גדול מאוד, אבל נחשפתי להכל בו, והתחברתי רגשית. לא טוב בכלל.

זה לא איזה נער משכונת פשע שההורים שלו הזריקו לו הירואין לווריד במקום לתת לו לשתות מטרנה. ממש לא. וזה מה שעצוב כאן. הבנאדם (כרגע הוא לא ממש ראוי להגדרה הזו) הוא מה שמוגדר 'בן טובים' מסביון. מה זו בעצם עברנות נוער? הכל יכול להיות סתם דיבורים, אם לא הייתי רואה את ההורים שלו. אנשים, הנער הזה בן טובים מאוד. ממש טובים.

ומה הוא עשה? כולה ינק את העשב המתוק. וינק, וינק. וינק. זה לא הספיק לו, אז הוא עבר לגז מזגנים. ומשם מצא – אלוהים יודע איך – הירואין. ומשם זה רק הידרדר. הוא מוגדר היום כנרקומן לכל דבר. אחרי שהוא בילה משהו כמו חמישה ימים רצופים במיטה בלי לזוז, ההורים הבינו שמשהו ממש לא בסדר. הבעיה היא שעכשיו כנראה הם בקושי יראו אותו.

הוא עובר כבר חצי שנה ממוסד למוסד, ולא מדובר על מוסד חינוכי. מנסים לשקם אותו, אבל נראה שהילד הזה אבוד. הוא התחיל גם לגנוב, ללכת מכות ואפילו פעם אחת דקר מישהו. במזל זה נגמר בינוני ולא יותר מזה. באמת עצוב לי עליו.

מה עכשיו? לא יודע. אתמול שוב היינו איתו אצל השופטת ושוב הוא נשלח למוסד של גמילה. האם זה יעזור? אני לא חושב. האם תקבלו עדכונים? ברור.