והוא באמת גדול...
היה קשה לי להאמין שגם כאן בישראל הדברים מתנהלים ככה, אבל זאת המציאות: אני עולה לקומה ה-22 (!!) בבניין ברמת גן, ורואה בדיוק את מה שאנחנו רואים בסרטים - קוביות על גבי קוביות של משרדים קטנים ושחורים, עם וילונות שעשויים רצועות-רצועות לאורך, בצבע... שחור. נו מה אתם חושבים?
העובדה שבאמת התקבלתי להתמחות שם הייתה משו מטורף בשבילי. אני, ניר הקטן והזאטוט שעוד לא יודע מה מחכה לו (ממש ממש לא יודע...) – אני מתמחה במשרד הזה? מדהים פשוט! לא פחות. מהרגע שהתקבלתי לבינתחומי ידעתי שאני רוצה להתמחות במקום כזה. למה? כי בסופו של דבר אני גם אשאר שם. אני מרגיש את זה.
זה משרד (לא, אני לא מתכוון להגיד את השם) שעוסק בעיקר בפלילים, אבל לא רק. גם בחלק המעניין יותר של המשפט האזרחי, כמו דיני חברות (הממממ...), חוזים (יאמממייי...) ובורסה (פיהוק... אבל יוקרתי) הם חלק מהמקום הזה. איזה מדהים זה! לחשוב שהתחלתי שם כבר היום, זה מטורף.
שמעתי שברגע שמתחילים, אין זמן לעכל. לי היה יום ראשון של חסד, אבל ממחר זה בטח יהיה: "תעשה ככה...", "תבדוק את זה", "אתה יכול לברר...?" ואפילו "מה עם קפה?" (מקווה שאת זה ישאירו רק לנשים... J). איזה 15 שעות ביום של עבודה נון סטופ – ואתה מסיים אותה עם חיוך על הפנים. מי היה מאמין שזה אני. מי??
ואילו עורכי דין, אלוהים (שוב, בלי שמות ולא יעזור לכם כלום)... הם התחילו את הקריירה שלהם כשאני אפילו עוד לא הייתי זרע בדרכו לביצית. הם עמדו לראשונה מול שופט כשאני עוד לא ידעתי לעמוד. הם זכו במשפט הראשון שלהם כשאני עוד זכיתי לינוק...
כרישים פה אחד אחד, ואני מאמין שגם בני אדם חארות.
נו מה אתם רוצים? הם עורכי דין פליליים, לא? שיהיו נחמדים וטובים ואדיבים? ממש לא. הם צריכים להעמיד את העולם על טעותו, והם עושים את זה כל יום.
בקרוב גם אני...
אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה