וכבר אפשר להגיד שלמדתי. מה למדתי? הכל: איך נראה בית משפט (כולה בית משפט השלום כן? לא משהו רציני, סתם בירור באיזו תביעה קטנה מוזרה כזו, מהסוג של שכן נגד שכן וכאלה). איך נראה השופט (בלי הפאה של אנגליה...). איך זה באמת לגשת לשופט על פי כל ההנחיות. ויש עוד. הרבה.
איך זה שכבר אחרי יום-יומיים אני שם, אתם שואלים? פשוט מאוד: כי ככה זה.
יש 50 עורכי דין במשרד. יש גם משהו כמו 100 תיקים לנהל ביום. כמה שהעורך דין יותר גדול, ככה התיק יותר גדול ואז יש לו זמן לטפל אולי באחד. את הפירורים הקטנים (שכן נגד שכן, זוכרים?), משאירים למתמחים.
אז היום הייתי שם, בבית המשפט. יכול להיות מאוד שבא לי פתאום להיות שופט. לשבת שם על הכיסא הגבוה הזה ולהרגיש חשוב. לא! לא רוצה. אני רוצה להיות המייצג, להיות זה שידבר עם השופט וישכנע אותו, שינצח משפטים, שיהפוך החלטות...
טוב, זה לא כזה רומנטי, אבל רואים שגם מקום אפרורי ומדכא כמו בית המשפט לא מוציא ממני (עדיין) את החשק. וזה יפה מאוד יחסית ליום שני בעבודה.
אז הבית משפט מלא בעורכי דין, בנאשמים ותובעים וכדומה (טוב, בבית משפט השלום זה פחות ככה, אבל באופן כללי, לא להיות קטנוניים... טוב?). אבל מה שאני ראיתי יותר מכל זה שיש שם המון פקידותיזציה – יש יותר פקידים מאשר אנשי משפט, יותר מזכירות מאשר שופטים, יותר קלדניות מעורכי דין... אז תעשיית הצדק בישראל היא בעצם גם כן משהו פקידותי? האמת? לא מפתיע בכלל.
נו, כל מה שאני מחכה הוא להגיע לשם שוב וללמוד משהו חדש. לראות אנשים חדשים ולנסות להקשיב למה שכל אחד אומר. בכל רגע נתון אפשר לקבל איזה שביב של מידע שיכול ללמד אותי עוד משהו חשוב על החיים.
יאללה, כמה זמן לוקח עד ששוב שולחים אותי לשם?!?!
